והמטה אשר נהפך לנחש

דבר אחד טורד את מחשבותיי מאז סעודת הפורים בליל אתמול: ״הקונספציה הצנחנית״.

במהלך הערב חברים טובים הציגו טיעון שלא הכרתי: ״הקונספציה״ המרכזית שהובילה לשבעה באוקטובר היא נחלתה של שיטת מחשבה ״צנחנית״.

א. הרמטכ״לים האחרונים גדלו בחטיבת הצנחנים ויחידותיה המיוחדות השונות.

ב. הקונספציה הצנחנית עסקה יותר בעליונותו האינטלקטואלית של צה״ל מאשר בעליונותו החומרית, ובביצוע הפשוט של מטלות ההגנה. הצנחנות מאדירה יתר על המידה את מקומה של תבונה בגיבוש עוצמתו של צה״ל, ולא מספיק את העוצמה החומרית או את רוח הלחימה.

ג. הקונספציה הצנחנית הובילה אותנו לסיבוך מיותר של המעשה הצבאי, בלבול של הלוחמים בשדה, ולכישלון ההגנה ביום השבעה באוקטובר 2023.

אני דואג שהקביעה הזו, גם אם יש בה מידה של אמת, תגרום לנו לחקור את הטעויות שלנו בצורה שטחית.

למיטב ידיעתי, הרעיון שעלינו להשיג עליונות אינטלקטואלית מול האויב לא נולד בצנחנים, אלא הרבה לפני כן: ״כי בתחבולות תעשה לך מלחמה...״ (משלי כד ו). ודברים דומים אמרו בן גוריון (״על צה“ל להיות ככל הצבאות במשטרו, באימונו ובציודו, ועליו לעלות על שאר הצבאות בעליונותו האנושית, ברוח החלוצית הפועמת בתוכו, בהכרת הייעוד והשליחות המוטלים עליו גם בימי שלום וגם בימי מלחמה״, מתוך ״צבא ובטחון״), יגאל אלון (״כבר הוכח בעליל, כי המפתח לעצמתה הצבאית של ישראל טמון בקידמתה החברתית, ברמה התרבותית ובמשטר המדיני השוררים בה״, מסך של חול, עמ׳ 432), וחיים לסקוב (למשל, במאמציו להסדרת יחסי הפיקוד והשליטה ועבודת המפקדות בצה״ל).

לפני מתקפת האויב ב-7 באוקטובר, צה״ל ומדינת ישראל לא אחזו בעליונות אינטלקטואלית על אויבינו. למרבה הצער והכאב, מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר הייתה מעשה צבאי איכותי, אשר קדמו לו עבודת מטה קפדנית, תכנון מדויק, וביצוע ממצה. המודיעין שהיה לאויב, התקשורת עם כוחותיו, הרגעת כוחות צה״ל והדרג המדיני במשך חודשים ואולי שנים, הנשק שסופק למחבלים, מאמצי ההנדסה על המכשול, הקרב המשולב בין רחפנים, מערך רקטי, כלי רכב וחי״ר פשוט, ניהול קרב תודעה גלובלי בהיקף חסר תקדים בשידור מראות אימה משתקים במישרין למי שהיו אמורים להגיב, ועוד ועוד. הרשעים האלה תקפו אותנו בחכמה לא קטנה. והדברים אינם אלא צל חיוור של תוכניות האויב בצפון.

השגת עליונות אינטלקטואלית על האויב היא רכיב במשימתה של הנהגת המדינה והצבא להגן על המדינה ועל תושביה. במשימה הזאת נכשלה ההנהגה, ללא קשר לצבע כומתה או לגבול גזרה. לו הייתה לנו עוצמה אינטלקטואלית אחרת, היינו נערכים ומסירים את האיום הרבה לפני בוקר השבעה באוקטובר. הקונספציה אינה צבאית, אלא אסטרטגית-מדינית: המחשבה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו קיומו של אויב חמוש עם אמצעי וכוונה, מאות מטרים מאזרחים, עם מנהרות שחודרות לתוך שטח ישראל ויכולת רקטית לרתק את מערך ההגנה לשעות ארוכות. ולא רק זה, אלא שנכון להעביר משאבים לאויב הזה, או לפחות לא למנוע את העברתם (במקרה של חיזבאללה). זאת הקונספציה בעיניי.

בסופו של דבר, העוצמה הצבאית מורכבת מתבונה, חומר ורוח לחימה.

המקום היחידי שבו הייתה לצה״ל עליונות לפני השבעה באוקטובר היה החומר. עליונות חומרית משמעותית, מול כל אחד מאויבינו בתרחישי הייחוס. ברוח הלחימה, לפני השבעה באוקטובר, נוצר מחסור משמעותי נוכח מחלוקת פנימית בציבור בדבר צעדים לשינוי היחסים בין רשויות השלטון, שמלכתחילה ראוי היה בכלל שלא להעלות אותה, ואם כבר הועלתה אז ראוי היה לנהל אותה אחרת לגמרי — וכל ישראלי וישראלית מבינים זאת היום. בתבונה — נכשלנו. ודווקא שם צריך לשים דגש.

לפעמים תבונה זה שכל ישר, כדורים במחסניות, כוננות עם שחר, לישון עם נעליים, להעיר את המפקד על משהו מטופש, להיסחף בסרט שאתה ממציא לעצמך בראש ומקסימום הכל יהיה בסדר בסוף. ולפעמים תבונה זה ללמוד היסטוריה צבאית ולהתייחס למכשול כאילו שאיננו, או לתנועות האויב כאילו ש״מחר מלחמה״. לפעמים תבונה זה לזכור שכל דבר שתאמר על המדינה או על צבאה — ישמש את האויב להערכת המצב. ולכן, אם תקרא בראש חוצות, למשל, כי ביקורת שיפוטית מחלישה את לוחמי צה״ל, האויב יאזין ומשנה את הערכת המצב שלו. וכן אם תפרסם בעיתון כי משטרה של המדינה מתפורר, או כי צבא המילואים אינו כשיר ללחימה. אכן, תבונה זה גם לזכור מיהו האויב ומיהו האוהב.

אבל מכל מקום, מה שבטוח — צריך צנחנות בצה״ל. לא להגזים, אבל גם לא לערוף ראשים חלילה.

נראה לי שהמסר המרכזי של ההיסטוריה שלנו, מימי התנ״ך ועד עתה, הוא שאנחנו מנצחים כשאנחנו יחד, ומפסידים כשאנחנו מפולגים. אסור לתת לתחקירים הנערכים בצה״ל כעת להפוך למסע ציד אחרי כומתות אדומות ומסמכי תו״ל ארוכים מדי. צריך לדייק ש״כל הצבעים עוד יזהירו״ (מאיר אריאל, ״כותנת פסים״), ושצריך את כולם כדי לנצח. לא לערוף ראשים, לחקור וללמוד — בתבונה.

וכך אומר המלבי״ם בפירושו לפסוק מלמעלה:

כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ, כבר הזכרתי (למעלה י"ב י"ד) שלמלחמה אין די בעצה אחת לבד כי גם האויב יש לו עצה, וצריך תחבולה שהוא קישור עצות רבות זאת אחרי זאת, שנגד כל עצה שיעמיד האויב יהיה לו עצה אחרת כנגדו, ולכן למלחמה צריך יועצים הרבה שכל אחד יעמיד עצה אחרת. כי כל מיני העצות כולם צריכים, וזה לקח למשל אל מלחמת הנפש עם אויביו, שלא תנצח בכח החכמה לבד, שהוא יועץ אחד מיוחד, כי גם האויב בא בעצות המתנגדים לעצת החכמה, וצריך שיתקבצו כל יועצי הנפש שהיא החכמה והבינה והדעת, שבכח הדעת שהשיג הכל בידיעה ברורה יעמיד תחבולות וקישור עצות נגד עצת התאוה והיצר, ואז יאמץ כח: