ממתק לפורים

ג׳ פעמים נאמר שוויון במגילה:

א. ״ולמלך אין שוה להניחם״ (אסתר ג ח);

ב. ״וכל זה איננו שוה לי״ (שם ה יג);

ג. ״כי אין הצר שוה בנזק המלך״ (שם ז ד).

וכידוע, המגילה מהפכת את מציאות עולמנו. מידת ההשתוות והשוויון שבמגילה איננה אלא מידת ההשוואה והתחרות, השחץ והרהב.

ולמלך אין שווה להניחם — כי אם יניח, הוא ״פראייר״ שאיננו מנצל עם אחד מפורד ומפוזר.

וכל זה איננו שוה לי — שבעצם השאלה החשובה היא מה לי, ואם לא לי — אז מדוע בכלל להיות כאן? ׳לפי שהוציא עצמו מן הכלל׳...

כי אין הצר שוה בנזק המלך — אם היו כעבדים עושים את ישראל, לא היה עולה בדעתה של אסתר להזיק למלך בהפסד שכר עבדיו, אבל כאן אין למלך תועלת בשל הריגת כל היהודים, כיוון שהוא מאבד את תועלתם הכלכלית ולא מרוויח עוד מהם.

שוויון זה שהוזכר ג׳ פעמים הוא שוויון התועלות, the Hand formula. אבל היפוכו של שוויון זה הוא במידת ההשתוות המעזה לתת משקל זהה לכל הדברים, כי שיוויתי שם ה׳ לנגדי תמיד (תהלים טז ח), משמע אני עשיתי שוויון בכל הדברים, שבעיניי כולם הם בעצמם ממש דבר ה׳.

והוא ההבדל בין המן למרדכי, שהראשון מוצא אי-שיוויון בכל אשר יראה, ואילו מרדכי רואה את שם ה׳ לנגדו תמיד, אף כאשר עיניו על רשע זה, המן — ולכן לא יכרע ולא ישתחווה.